ספרים המוצעים להוצאת מאגנס כדי שתשקול את הוצאתם לאור צריכים לעמוד בסטנדרטים המפורטים להלן.
בספר המבוסס על עבודת דוקטור יש להביא בחשבון את השינוי בקהל היעד משופטי הדוקטורט לקוראים. יש לעדכן חומר מחקרי, לקצץ בציטוטים וברשימה הביבליוגרפית ולהתמקד במה שרלוונטי ביותר לנושא הספר. אם העבודה כתובה בסגנון טכני ורווּיית מונחים מקצועיים ספציפיים, מומלץ לבאר מונחים ולנקוט סגנון מילולי יותר וטכני פחות (לכללים מפורטים ראו מסמך הנחיות לעיבוד עבודת דוקטור לספר).
בספרים שהם קובצי מאמרים, לכל כותב שמורה הזכות לכתוב על פי סגנונו, ואולם צריכה להיות אחידות מבנית (בצורת הכותרות, בצורת הערות השוליים וכד') ואחידות כתיבית: בכל המאמרים יוחלו כללי הכתיב הננקטים במאגנס והכללים המסוימים הננקטים בספר. העורכים המדעיים של הקבצים ינחו את כותבי המאמרים בדבר אחידות הגשתם.
ספרים שהם מונוגרפיות מקוריות יוגשו להוצאה לפי הכללים המפורטים להלן.
כתב היד צריך לכלול דפי שערים – שער ראשי (שם החיבור ושם כותבו) ושער לכל חלק אם יש כאלה – בעמודים נפרדים; תוכן העניינים; פתח דבר; רשימה ביבליוגרפית; רשימות איורים/תצלומים/לוחות (אם יש); שער לועזי (בדרך כלל באנגלית).
יש לצרף טקסט של כמאתיים מילים לעטיפת הספר ובו תיאור תוכן הספר, וכן משפט או שניים על המחבר.
יש להגיש את כתב היד להוצאה בשני עותקים קשיחים וכרוכים המודפסים בצד אחד של הדף (אפשר גם משני צדי הדף), וכן קובץ Word שיועבר בדואר אלקטרוני.
עיצוב הטקסט והתקנתו
הדפסה:
בפונט דוד אחיד לעברית ו-Times New Roman ללועזית, ללא שימוש בפונטים נוספים, בגודל אותיות אחיד. ברווח כפול בין השורות (כל חלקי הטקסט, ובכללם ציטוטים והערות שוליים).
הערות השוליים:
ימוספרו בכל פרק מחדש. אין למספר את כל הערות השוליים במספור רציף.
רווח אחד בלבד בין מילה למילה:
יש לוודא שלא יהיו רווחים יתרים בין מילים (אלא רווח אחד בלבד). יש להקפיד גם שלא יהיו רווחים בין המילים לסימני הפיסוק וההערות הבאים אחריהן.
מספור רצוף:
יש למספר את עמודי כתב היד ברצף מתחילתו ועד סופו.
תוכן העניינים לספר:
יש לפרט עד לרמה של כותרות משנה לפרק ולהקפיד על התאמה מלאה בין תוכן העניינים לבין כותרות הפרקים בגוף הספר.
עיצוב פסקאות:
בכל פסקה ראשונה אחרי כותרת או אחרי רווח (מתודי או אחרי ציטוט המובא כפסקה נפרדת) – השורה הראשונה מיושרת לימין ללא זיח. בכל פסקה ממשיכה – זיח נראה לעין בשורה הראשונה. אין להוסיף רווח שורה או יותר בין פסקאות למעט במקרים של הפסקה מתודית.
ציטוט ארוך (שלוש שורות או יותר) או בעל חשיבות מיוחדת יש להביא כפסקה נפרדת מוזחת כולה מצד ימין (בלבד), בגודל אות רגיל, עם רווח שורה לפניה ואחריה.
ציטוטים:
ציטוט המובא בפסקה נפרדת לא יוקף במרכאות. אם יש מרכאות בתוך הציטוט הן יהיו מרכאות כפולות. אם יש לציין ציטוט בתוך הציטוט, הוא יבוא בין גרשיים, למשל, "ויאמר אלוהים: 'יהי אור'".
ציטוט מטקסט שנדפס בעברית יש להעתיק ככתבו וכלשונו ולא לשנות דבר, למעט התאמת טכניקת ההדגשה וסוג המרכאות. אם מתחייב תיקון המקור, יש לציין את השינוי במפורש.
ציטוט מטקסט שנדפס בשפה אחרת ולא תורגם לעברית יש לתרגם לעברית.
דילוג על חלק מן הציטוט יסומן כך: [...] – שלוש נקודות בסוגריים מרובעים.
הדגשה שאינה במקור תסומן כך: [ההדגשה שלי] (ללא ראשי תיבות שם הכותב).
סימן פיסוק לאחר הציטוט יבוא מחוץ למרכאות הסוגרות, למשל, "תיקנתי את כללי הכתיב שלנו". יוצאים מכלל זה סימן שאלה, סימן קריאה ושלוש נקודות. למשל, "האם תיקנת את כללי הכתיב שלנו?"
מראה מקום יש להביא לאחר ציטוט (ולא לפניו).
עיצוב כותרות:
כדי לשקף באופן ברור את מִדרג הכותרות יש להשתמש אך ורק בסגנונות מובנים בתוכנת Word (כותרת 1, כותרת 2 וכו') אין לעצב כל כותרת באופן נפרד. בשום סוג של כותרת אין לתת נקודה או נקודתיים בסופה.
בין שני חלקי כותרת יש לתת נקודתיים ולא קו מפריד. כותרת ראשית וכותרת משנית של מאמר או פרק יבואו כל אחת בשורה נפרדת.
סעיפים:
סעיפים ממוספרים שכל אחד מהם בא בפסקה נפרדת, כך:
א. ..............
ב. ...............
סעיפים ממוספרים ברצף של פסקה אחת – המספור בסוגריים ובין הסעיפים נקודה-ופסיק, כך: (א) ....; (ב) ....; (ג) .... .
שיטת המספור – באותיות עבריות או בספרות רגילות (ואין למספר באותיות לועזיות או בספרות רומיות) – ההחלטה נתונה בידי המחבר, ובלבד שיתמיד בכל הספר בשיטה שהחליט עליה.
אותיות נטויות (italics):
השימוש בהן מותר אך ורק בלועזית. בעברית אין לעשות בהן כל שימוש שהוא.
הדגשה:
הדגשת תוכן בעברית – באות שמנה (Bold) בלבד. כך גם בציטוטים, ואחת היא מהי שיטת ההדגשה שננקטה במקור.
שמות ספרים:
בעברית – באות שמנה. בלועזית – באות נטויה.
שמות אישים בלועזית:
במקרים שהשם אינו רווח בתעתיקו העברי (כגון צ'רצ'יל) יש להוסיף בפעם הראשונה (בלבד) שבה מופיע השם, בסוגריים, בכתיב לועזי, את שם המשפחה בלבד. אם מוסיפים שנות חיים, יש להוסיפן באותם סוגריים אחרי פסיק עברי, ואת המספרים לכתוב מימין לשמאל בפונט עברי, כך: דני דידרו (Diderot, 1713--1784).
מקפים ומפרידים:
מקף (Hyphen) מכונה גם מקף־מחבר. ככלל, מוטב להמעיט בשימוש בו ככל האפשר, למעט במקרים המצוינים בפירוש להלן. בספרים מודפסים בפונטים מסוימים הוא יבוא כמקף עילי. למשל: תת־רמה. נושא טכני זה מטופל על ידי ההוצאה ומחברים פטורים מעיסוק בו.
מפריד המסמן טווח או ניגוד (Dash) מכונה גם מקף-מפריד: למשל בין שנים, כגון 1945-1939 – יש להקליד בשני מקפים רצופים (בדרך כלל התוכנה תהפוך אותם אוטומטית לסימן מפריד), לצורך הבחנה בינו לבין מקף. מפריד עשוי לשמש גם לציון מאמר מוסגר במשפט, ובמקרים מסוימים – להטעמה. גם הוא יוקלד כשני מקפים ברצף, אך עם רווח לפניו ואחריו. גם בסימן זה מומלץ להמעיט בשימוש.
סוגריים:
סוגריים עגולים בדרך כלל. סוגריים מרובעים יבואו במצב של סוגריים בתוך סוגריים, או ישמשו בתוך ציטוט לסימון תוספת חיצונית או דילוג שאינו במקור, כך: "בין נהר פרת ונהר [צ"ל לנהר] חידקל"; "בין נהר פרת ונהר חידקל [...] מיתמר דקל".
שילוב טקסט לועזי בטקסט עברי:
אם הטקסט הלועזי משולב בטקסט העברי בסוגריים, יש להקפיד שהסוגריים יהיו בפונט עברי. בשילוב בלי סוגריים, סימן הפיסוק שבסוף הטקסט הלועזי (אם יש) יהיה בפונט ובכיוון עבריים.
כאשר רשימה של פריטים לועזיים משולבת במשפט עברי, סימני הפיסוק בין הפריטים יהיו עבריים. לדוגמה: המילים in, out, from וכדומה הן מילות יחס.
מילים לועזיות שאינן שמות פרטיים אין לפתוח באות רישית (capital letter) אלא אם כן זהו הנוהג בשפת המקור.
כעיקרון, יש להמעיט ככל האפשר בהבאת צורות לועזיות.
מספרים:
בטקסט שאינו מספרי במהותו (כגון טקסט העוסק בחישובים סטטיסטיים וכד') – מספרים מאחד עד עשרים נכתבים במילים (שמונה, שלושה-עשר); מ-21 ומעלה – במספרים. חוץ ממספרים שנהגים במילה אחת, כמו שישים, שמונים, מאה וכד' (וגם: שנות הארבעים/חמישים וכד'). כמו כן יש לכתוב 100 אלף ולא 100,000.
במשפט עברי לכתוב רצף מספרים מימין לשמאל, כך: 1713--1784
במספרים מעל אלף יש להוסיף פסיק בין המאות לאלפים, בין האלפים למיליונים וכו', כך: 1,000; 1,000,000. לא כן בציון שנה: בשנת 1975.
תאריכים:
ברצף של דברים – 20 באוקטובר 2002; י"ד במרחשוון תשס"ג. בפריט ביבליוגרפי (למשל בציון תאריך של עיתון או של מכתב בארכיון) – 20.10.2002. אין לקצר את השנה לשתי ספרות.
אין ליידע תאריכים: ביום ראשון, 2 במאי, ולא ה-2 במאי או השניים במאי.
קיצורים:
אין להשתמש בראשי תיבות כאשר אינם מבוטאים כמילה: תל אביב (ולא: ת"א), ארצות הברית (ולא: ארה"ב), וכיוצא בזה (ולא: וכיו"ב), על ידי (ולא: ע"י), אף על פי (ולא: אע"פ), הערה (ולא: הע'), וכדומה (ולא: וכד'), עמוד/ים (למשל: בספר 380 עמודים). אבל: וכו', עמ' (למשל: עמ' 12).
לקיצור מילים או שמות בעברית יש להשתמש אך ורק בגרש (אות אחת) או בגרשיים (יותר מאות אחת – לפני האחרונה) ובשום אופן לא בנקודות, כך: ד' פלוסר, א"ב יהושע (ולא: א.ב. יהושע).
סימון מספרי הערות שוליים בטקסט:
כשיש מספר הערה וסימן פיסוק ברצף, סימן הפיסוק יבוא לפני מספר ההערה (למעט קו מפריד שיש לפניו רווח), כך: ...לפועלו של דידרו.1
יש להימנע מתליית הערות שוליים בכותרות של פרקים או של סעיפים.
כמה ענייני סגנון:
מחבר יחיד יכתוב על עצמו בגוף ראשון יחיד: כפי שציינתי, לדעתי, אני משתמש וכו'.
פנייה לקוראים תיעשה בצורת רבים (ראו, השוו וכד').
בדיבור על ציבור אנשים כלשהו אין לפָרט זכרים ונקבות יחד (למשל אין לכתוב "הקוראים והקוראות"). בעברית, מין זכר משמש גם לציון המין הכללי. מי שהעניין הדקדוקי הזה מפריע לו מסיבות אידאולוגיות יכול לציין בפתח הדבר לספרו שכל דיבור מכוון הן לגברים הן לנשים אלא אם כן מצוין במפורש אחרת.
יש להשתדל לכתוב מילים עבריות ולא מילים לועזיות ככל שהדבר ניתן.
ביבליוגרפיה והפניות לספרים במדעי הרוח:
שימו לב: לספרים בסדרת אשכולות ומדעי החברה כללים שונים המפורטים בהמשך.
בספרים שהם מונוגרפיות, בסוף כל ספר תבוא ביבליוגרפיה. אין לכלול בה פריטים שאין להם הפניות. אם יש צורך, אפשר להוסיף ביבליוגרפיה נפרדת תחת הכותרת "לקריאה נוספת".
רשימת קיצורים:
כל ביבליוגרפיה תובא כרשימת קיצורים, וההפניות בגוף הספר יהיו אל הקיצורים האלה. הקיצור יורכב משם המחבר וממילה אחת או שתיים משם החיבור, ופסיק ביניהם, כך: שניט, סודיות.
הקיצור ייכתב על פי כללי הכתיב הנוהגים במאגנס, גם אם המילה בכותרת החיבור כתובה אחרת. את שם הספר בשלמותו יש להעתיק ככתבו במקור.
בשורת הפריט הביבליוגרפי יבוא ראשון הקיצור ואחריו הפרטים המלאים של הפריט, וסימן = ביניהם, כך:
שניט, סודיות = דן שניט, סודיות, פרטיות והזכות לדעת בעבודה סוציאלית, ירושלים: מאגנס, תשס"א.
קיצורים בעברית יינתנו גם לפריטים לועזיים (מתוך תרגום מילה אחת או שתיים מכותרת הפריט), כך:
הלר, כישלון השליחות = Joseph Heller, "The Failure of a Mission: Bernadotte and Palestine 1948", Journal of Contemporary History 14 (1979), pp. 515--534
הרשימה תסודר בסדר אל"ף-בי"ת של הקיצורים.
ניתן לשקול שינוי ברשימת הקיצורים, כגון הפרדה בין רשימה עברית לרשימה לועזית או ציון שנת הפרסום במקום קיצור שם החיבור (למשל, הלר 1978), לאחר התייעצות עם ההוצאה.
הפניות ביבליוגרפיות:
בכל הפניה למראה מקום יש להפנות באמצעות הקיצור הביבליוגרפי. אין להפנות להערות קודמות שבהן צוין הפריט (באמצעות "לעיל הערה..."), אלא לציין שוב את הקיצור במלואו. בהפניה עוקבת לאותו הקיצור יש לכתוב: שם (במקום כל הקיצור); בהפניה עוקבת לקיצור אחר של אותו המחבר יש לכתוב: הנ"ל, [המילה מהקיצור האחר].
בהפניה לחיבור שלם אין צורך לציין מספרי עמודים.
בספרים שהם קובצי מאמרים או כתבי עת הפרטים הביבליוגרפיים של מראי המקום יבואו במלואם בהערת השוליים הראשונה שבה נזכר החיבור הרלוונטי. אם יש הפניה חוזרת באותו המאמר לאותו פריט יש לציין את שם המחבר (בעברית) ולהפנות להערה הראשונה שבה הפרטים המלאים. כך:
[הערה 2] ראה Joseph Heller, "The Failure of a Mission: Bernadotte and Palestine 1948", Journal of Contemporary History 14 (1979), pp. 515--534
[הערה 8] ראה הלר (לעיל הערה 2), עמ' 530.
אם בהערה 2 נזכרו שני פריטים של הלר, בהערה 8 יש להוסיף אחרי שמו גם את כותרת הפריט המסוים שעתה מפנים אליו.
דוגמאות לפריטים ביבליוגרפיים במדעי הרוח:
ספר מאת מחבר/מחברים:
דן שניט, סודיות, פרטיות והזכות לדעת בעבודה סוציאלית, ירושלים: מאגנס, תשס"א.
יש להעדיף שמות פרטיים מלאים; רצוי לציין את שם המו"ל, ובמקרה שאינו ידוע – כך: ירושלים תשס"א (בלי פסיק בין העיר לשנה); יש לציין את השנה העברית אם רשומה בשערי הספר.
שמואל ורסס, מלשון אל לשון: יצירות וגלגוליהן בספרותנו, ירושלים: מאגנס, תשנ"ו.
בין כותרת ראשית לכותרת משנית – נקודתיים.
אורה רודריג-שורצולד ומיכאל סוקולוף, מילון למונחי בלשנות ודקדוק, אבן יהודה: רכס, תשנ"ב.
שני מחברים – ו"ו החיבור ביניהם; שם עיר בן שתי מילים נכתב ללא מקף: תל אביב וכו'.
Arthur M. Wilson, Diderot, New York: Oxford University Press, 1972.
שם ספר בלועזית – באות נטויה; יש להקפיד שהפסיק אחרי שם הספר לא יהיה באיטליקס.
ארבעה מחברים או יותר:
משה בר-אשר ואחרים, ...ובלועזית: et al.; ארבעה עורכים או יותר: משה בר-אשר ואחרים (עורכים), ...
ספר מאת מחבר, שיש לו גם עורך:
ניסן ברגגרין, עיונים בלשון העברית, ערך יצחק הקלמן, ירושלים: האקדמיה ללשון העברית, תשנ"ה.
קובץ שיש לו עורך/עורכים:
שאול כ"ץ ומיכאל הד (עורכים), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים: שורשים והתחלות, ירושלים: מאגנס, תשנ"ז
מאמר בקובץ מאמרים או פרק בספר של מחבר:
ישראל ברטל, "יהודי מזרח אירופה וההשכלה הגבוהה", שאול כ"ץ ומיכאל הד (עורכים), תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים: שורשים והתחלות, ירושלים: מאגנס, תשנ"ז, עמ' 75—89.
ניסן ברגגרין, "צורות לשון חכמים בהגדה של פסח", הנ"ל, עיונים בלשון העברית, ירושלים: האקדמיה ללשון העברית, תשנ"ה, עמ' 73—76.
מאמר בכתב עת:
יצחק פרידמן, "אוטונומיה מקצועית למורה: החירות לקבל החלטות עקרוניות בעניינים פדגוגיים וארגוניים", מגמות לח (תשנ"ח), עמ' 578—598.
עמוס הופמן, "פוליטיקה ציבורית, דעת הקהל, ואשליות ההגות השמרנית הצרפתית, 1789—1800", זמנים 30--31 (1989), עמ' 72—81.
Joseph Heller, ”The Failure of a Mission: Bernadotte and Palestine 1948”, Journal of Contemporary History 14 (1979), pp. 515—534.
עבודת דוקטור או מוסמך:
זהר עמר, "גידולי ארץ-ישראל בימי-הביניים: תיאור ותמורות", עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, תשנ"ד.
יש לציין את שמה המלא של האוניברסיטה ולא את שם העיר.
הפניות לחיבורים קדומים:
בעברית ספרים כגון אלה לעולם לא יודגשו באות שמנה.
מקרא
בראשית א, יט.
בספרים המרבים בהפניות למקרא יש לציין את שם הספר בקיצור, כך: בר' א, יט. להלן קיצורי שמות הספרים:
בר', שמ', וי', במ', דב', יהו', שופ', שמ"א, שמ"ב, מל"א, מל"ב, יש', יר', יח', הו', יואל, עמ', עו', יונה, מי', נח', חב', צפ', חגי, זכ', מל', תה', מש', איוב, שה"ש, רות, איכה, קה', אס', דנ', עז', נחמ', דה"א, דה"ב.
הברית החדשה
מתי א, 1
קוראן
סורת אלבקרה (2), 15 / סורת אלבקרה 15 / סורה 2, 15.
כל הדרכים אפשריות, ויש לדבוק בכל הספר בשיטה אחת. בהבאת תרגום יש לציין בסוגריים את שם המתרגם.
חיבורי חז"ל וחיבורים רבניים
משנה, בבא קמא א, א
תוספתא, ברכות א, א
בבלי, ברכות ב ע"א
ירושלמי, דמאי ד, ג (כד ע"א)
מדרשים
מכילתא דר"י, פסחא טז (עמ' 58)
מכילתא דרשב"י יח, כז (עמ' 135)
בראשית רבה סז, א (עמ' 752)
ספרי במדבר, בהעלותך צט (עמ' 98)
ספרי דברים יד (עמ' 23)
בדוגמאות לעיל מצוין מספר העמוד במהדורה ששימשה את המחבר. רשימת המהדורות על פרטיהן הביבליוגרפיים תובא בסוף הספר יחד עם הביבליוגרפיה, ולפיכך אין צורך לציין את שם המהדיר בהפניה עצמה. אם אין רשימה כזאת, יש להוסיף לפני מספר העמוד את שם המהדיר/המהדירים, כך: מכילתא דר"י, פסחא טז (מהדורת הורוביץ ורבין, עמ' 58).
בחיבורים שיש בהם חלוקה פנימית לפי שמות (מסכתות וכד') - למשל משנה, מכילתא דר"י וכדומה יש לתת פסיק אחרי שם החיבור. בחיבורים שיש בהם חלוקה רק לפי אותיות – למשל בראשית רבה, ספרי דברים וכדומה – אין לתת פסיק בין שם החיבור לאות (ראה לעיל בדוגמאות).
ביבליוגרפיה והפניות לספרים במדעי החברה:
הפניות:
מראה מקום יובא בסוגריים בגוף הטקסט כך: (Kimmerling, 1977), (אוריין, 1994) – עם פסיק בין השם ובין השנה. אם יש מספר עמוד (לציטוט או לעניין ספציפי), הוא יובא כך: (Kimmerling, 1985: 155). רצוי להביאו אחרי הציטוט ולא לפניו.
אם ההפניה היא לפריט עברי ושם הכותב נזכר במשפט שקודם להפניה, אפשר להצמידם כך: מבקר האמנות חיים גמזו (1942: 13) כתב: "האמן האמיתי הוא הוגה דעות בכוח".
בהפניה עוקבת לאותו הפריט יש לכתוב: שם. אם ההפניה היא לאותו הפריט אך לעמודים שונים, יש לכתוב: שם: [מס' עמ'].
כאשר יש הפניות רצופות לאותו אדם יש להביאן כך: (Kimmerling, 1977, 1985) – פסיק בין פריט לפריט.
כאשר יש הפניות רצופות לכמה פריטים, יש לסדרן לפי סדר השנים. בין כותב לכותב יש לתת נקודה-ופסיק, כך: (Boime, 1971; Kimmerling, 1977, 1985; Zolberg, 1991).
בהפניה לפריט ביבליוגרפי בעל כמה כותבים (או עורכים) יש לפרט את כולם אם מספרם אינו עולה על שלושה; מארבעה כותבים ומעלה לכתוב את השם הראשון + ואחרים / et al..
דוגמה לביבליוגרפיה:
אהרוני, י'. 1991. "מסגרותיה של הכלכלה המדינית בתקופת היישוב", הנ"ל (עורך), הכלכלה הפוליטית בישראל. תל אביב: עם עובד.
אוריין, ד'. 1994. "היווצרותה של השאלה הערבית בדרמה העברית (1911--1948)", טורא ג: 133--149.
ביגר, ג'. 1996. "התפתחות התכנון העירוני המודרני בשנים 1880-1949", ניסויים במרחב, יחידה 3. תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה: 185--243.
בלס, ג'. 1998. "התפתחות אגודת הציירים והפסלים בארץ-ישראל", ז' שביט (עורכת), תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, א. ירושלים: מוסד ביאליק: 415--434.
בלקין, ד'. 1989. "מנחם שמי: מקורות והשפעות ליצירתו", עבודת מוסמך, אוניברסיטת תל-אביב.
בן-פורת, א'. 1999. היכן הם הבורגנים ההם? תולדות הבורגנות הישראלית. ירושלים: מאגנס.
גרץ, נ'. 1985. "ספרות ואידאולוגיה: מיתוס התמוז", הספרות 2(34): 126--140.
עפרת, ג'. 1980א. "האמנות האוטופית של בצלאל", ב' תמוז, ד' לויטה וג' עפרת (עורכים), סיפורה של אמנות ישראל. תל אביב: מסדה.
רזניק, ש'. 1998. "מחתרת ופוליטיקה בחברה מפולגת: הארגון הצבאי הלאומי – ממחתרת מפלגתית למפלגה במחתרת", עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן.
Alter, P. 1990. Nationalism. England: Edward Arnold.
American Cancer Society. 1993. Cancer Facts and Figures. Washington, DC.
Anderson, B. 1991. Imagined Communities. New York: Verso.
Axford, B. 1997. “Politics beyond the Nation-State”, B. Axford et al. (Eds.), Politics. London: Routledge: 443--509.
Ben-Yehuda, N. 1995. The Masada Myth: Collective Memory and Myth Making in Israel. Madison, WI: Wisconsin University Press.
Bourdieu, P. 1980a. “The Aristocracy of Culture”, Media, Culture and Society 2: 225--254.
Bourdieu, P. 1980b. “The Production of Belief: Contribution to an Economic of Symbolic Goods”, Media, Culture and Society 2: 261--293.
Bourdieu, P. & A. Darbel. 1995. “The Love of Art”, F. Frascina & J. Harris (Eds.), Art in Modern Culture. London: Phaidon: 174-180.
Crook, S., J. Pakulski, & M. Waters. 1992. Postmodernization: Change in Advanced Society. London: Sage Publications.
Halbwachs, M. 1992. On Collective Memory. Ed. L. Coser. Chicago: The University of Chicago Press.
כתיב, תעתיק ופיסוק:
בכל הנוגע לכללי הכתיב המלא ותעתיק, מאגנס נוהגת במידה רבה על פי הכללים החדשים של האקדמיה ללשון העברית. בפיסוק אין למאגנס כללים מיוחדים משלה והיא מסתפקת בהפניה לכללי הפיסוק של האקדמיה ובהמלצה הכללית להימנע ככל האפשר מעודף פיסוק.
א. כללי הכתיב במילים עבריות
תנועות:
תנועת u
תסומן תמיד באות ו"ו. למשל: כולם, חולצה, שולחן, מוצג, פקודה. במקומות שיש חשש מטעות (u לעומת o), רצוי לנקד את הו"ו בשורוק (וּ).
תנועת o
פרט ליוצאים מן הכלל שלהלן, תסומן תמיד באות ו"ו: נוח, קור, ישמור, גודל, עוצמה, חוכמה, באוכלו, חומר (חומרים), צורך (צורכי), תוכנית (תוכניות). במקומות שיש חשש מטעות (o לעומת u), רצוי לנקד את הו"ו בחולם (וֹ).
יוצאים מן הכלל:
1. המילה כל (אבל: הכול, כולם, כולנו), אֳמנות [art] (להבדיל מאּוּמנות), קֳבל (בצירוף קבל עם).
2. מילים שבהן תנועת o מיוצגת על ידי ה"א: פה, כה (כה וכה), או אל"ף: לא, שמאל, נאד, ראש. כך גם בנטיות של חמישה פעלים: תאמר, תאכל וכדומה, אבל אומַר, אוכַל וכן הלאה (וסימנך: אל תאמר "לא אובה, לא אופה לא אוכל", פן תאבד!).
3. בצורות כגון תוארו (=התואר שלו), תוארכם, או הועמד, הועמדתם וכדומה, תופיע ו"ו בתנועת O הראשונה, ובה בלבד. עם זאת, המילים מחרת (למחרת) וצהריים ייכתבו ללא ו"ו.
תנועת i
תסומן בדרך כלל באות יו"ד. למשל: סיפר, ביסס, ניגן, ייפול, ייפלו, ייקח, תיקח, דיבור, אילם, עיתון, סימן, מיעוטים, וגם מילה, מילים.
אין כותבים יו"ד:
1. אחרי מ"ם השימוש (למשל: מכל, משם, מחיפה).
2. במילים אִם, מן, הִנה. וכן במילים עִם (עמי), אֶת (אתי), צד (צדי) לב (לבי), חך (חכי), פת (פתי) מס וכדומה. יוצאים מכלל זה נטיות המילים שן (שיניים), מס (מיסים). אין כותבים יו"ד בנטיית המילים אם (אמא, אמי, אמך וכו', אבל אימהי, אימהות עם יו"ד!), אשה (אשתי, אשתך) ובת (בתי, בתך, להבדיל מנטיית המילה בית).
3. לפני הצירופים יו (בחולם) ויו (בשורוק): תבניוֹת, שפיוּת.
4. אחרי ה"א של בניין הפעיל בכל הגזרות: הרגיש, השפיע, וגם השיג, הביט וכו'. יוצאים מכלל זה פעלים כגון היכה (היכיתי) והיטה (היטיתי).
5. לפני עיצור חסר תנועה (שווא נח), כגון נטיות הפועל (תשמור, הסתכל, הרגיש), ושמות עצם במשקלים רבים: מפלגה, תפארת, מקלדת, מקלחת, תספורת, מכלול, משלוח, וכן הלאה.
ואף על פי כן, יש לכתוב יו"ד במקום שקיים חשש לקריאה לא נכונה: מינהל, גירסה, פיסקה
משקל קִטָלוֹן: אחדות הצורה היא העיקרון כאן – ביטחון גם לעצמו וגם בצורת הנסמך עם יו"ד (ביטחון המדינה, זיכרון דברים, ניצחון הצדק), וכן בצורת הרבים (זיכרונות, ביטחונות, ניצחונות).
אבל יש לשים לב: פתרון ולא פיתרון, כשרון ולא כישרון!
פעלים מרובעים ייכתבו ללא יו"ד: גלגל, אשפז וכדומה.
תנועת e
תיכתב עם יו"ד רק במקרים הבאים:
1. אם תנועה זו באה לפני אותיות גרוניות (א ה ח ע ר) במקום תנועת i שהייתה צריכה להיות מסומנת ביו"ד לפי כללים אלה: בירך, פיאר, ביאור, תיאור, חירות, תיאבון, ריאיון, ייאוש, יישוב, ייצור (אבל יצור=בעל חיים, וכן יצוא ויבוא).
גם כאן לא תבוא יו"ד אחרי מ"ם השימוש (מרצונו, מאז, מעולם).
2. בשמות עצם בלשון נקבה בני שתי הברות שתנועת e מתקיימת בהם בכל הנטייה: זיעה (זיעתי, זיעתך וכו'), לידה, קיבה, ריאה, תיבה. יו"ד תיכתב גם במילה שינה, שבה תנועת e אינה מתקיימת בכל הנטייה (שנתי, שנתך וכו'), וזאת כדי להבדיל מהמילה שָנה. לעומת זאת, ללא יו"ד ייכתבו המילים דעה ועצה, וכן שמות עצם ושמות תואר בלשון נקבה שנגזרו מלשון זכר, כגון עדה, מתה, ערה (כך גם נגזרות כגון עדוּת וערוּת).
3. בשמות עצם ממין זכר כגון שיער (בנטייה בלי יו"ד: שׂערי, שערך וכו'), ניכר, חימר, שיכר.
4. במילת השאלה אילו (ריבוי של איזה/איזו), אבל לא במילת הרמיזה אלו (ריבוי של זה/זו)!
5. במילים במשקל היתר, הישג, היקש, היסט.
6. במשקל קְטֵלָה (שלא בשמות תואר בצורת נקבה, כגון שמנה) יש לקבוע לכל מילה את הכתיב שלה.
עם יו"ד: אבידה, בעירה, בריכה, ברירה, גניבה, טריפה, עבירה, עקידה, ערימה, פליטה, פרידה, קדירה, שריפה.
בלי יו"ד: אפלה, אשרה, בהמה, גזלה, דבלה, דלקה, חשכה, יעלה, כרשה, לבנה, מלחה, נבלה, נקבה, ערבה, שאלה, שדמה, שדרה, שפלה, תאנה.
7. מקרים מיוחדים: פירות – להבדיל מפרות.
עיצורים:
העיצור ו"ו [v]
ייכתב באות ו"ו אחת בתחילת המילה, למשל: ועדה, ויתור, וילון. אחרי אותיות השימוש מכפילים את הו"ו: הוויתור, הווילון, כוועדה, בוודאי, וכן לוודא, לווסת וכדומה.
העיצור ו"ו ייכתב באות ו"ו אחת גם בסוף המילה: קו, תו (אבל בשתי ו"וים ברבים: קווים, תווים), ובדרך כלל יופיע בצירוף –יו: עליו, מפניו, ספריו, וכן גם סתיו, עכשיו (אבל סתווי, עכשווי וכדומה).
בתוך המילה ייכתב העיצור ו"ו תמיד בשתי ו"וים (דווקא, חוויה, מכיוון).
העיצור יו"ד [y]
בתוך המילה ייכתב בדרך כלל בשתי יו"דים, הן בשמות (בניין, עניין, התיישבות, עלייך [בנקבה, לעומת עליך בזכר], רגליים, ידיים וכדומה), והן בפעלים (סיימתי, מסיים, אסיים), לרבות בשם הפועל (לייבא, לייסד). אין כותבים יותר משתי יו"דים בזו אחר זו: ייסד = יִסֵּד [בעבר] וגם יְיַסֵד [בעתיד].
בתוך המילה כותבים ביו"ד אחת:
1. מילים או צורות שבהן מופיעה אם קריאה לפני או אחרי העיצור: מסוים, מצוין, מדויק, דיון, ציון, בעיה, חניה, חיה, היה. עם זאת, במקרה שלפני העיצור יו"ד יש חיריק, מכפילים את היו"ד: בנייה, קנייה, וכן כנסייה, מטרייה, וכדומה.
2. בשמות "מקצועות" כגון ציד, דיג, שיט, טיס (ושמות אחרים במשקל דומה: בית, זית, פיס, שיש וכו'), להבדיל מ"בעלי המקצוע": צייד, דייג, שייט, טייס.
3. בכמה מקרים מיוחדים: מנין (=מהיכן), הביתה, לילה, וכן מים ושמים (להבדיל מכל ה"זוגיים", הנכתבים תמיד בשני יו"דים: ידיים, רגליים וכו').
בתחילת המילה ייכתב באות יו"ד אחת (ילד, ינשוף), גם אחרי אותיות השימוש (הילד, הינשוף, ליפו, מירושלים).
הערה: המילה מִיָד תיכתב ביו"ד אחת כאשר מדובר באמת במ"ם השימוש (הכדור עבר מיד ליד), אבל כשמדובר בתואר הפועל (immediately) המילה תיכתב בשתי יו"דים (מייד, וכן מיידי, מיידיות), שכן המ"ם אינה נתפסת יותר כאות שימוש אלא מדובר במילה חדשה ועצמאית.
גם בסוף המילה תיכתב אות יו"ד אחת (די, עלי, ספרי, מכנסי). במקרים חריגים שבהם יש אפשרות בעליל לקרוא את המילה בצורה שגויה אפשר להוסיף ניקוד מסייע, כגון: ידַי.
מקרים מיוחדים: המילים יֵדע, יֵצא ויֵשב יופיעו ביו"ד אחת גם בצורת עתיד. לפי הצורך בתוספת צירה.
ב. תעתיק עברי של מילים לועזיות ושמות זרים
כללית, התעתיקים יתבססו על הערך הפונטי של ההגאים (What You Hear Is What You Write) ולא על הכתיב שלהם בשפה כלשהי, למעט קונוונציות שהשתרשו, כגון פאריז ולא פארי, מלבורן ולא מלברן, נובה סקוטיה ולא נובה סקושה. שיטת התעתוק המפורטת כאן מתייחסת לתעתיקים משפות אירופיות (הכתובות בכתב לטיני או אחר). לתעתיק מערבית יש להיעזר בכללי האקדמיה.
תנועות:
בתעתיק העברי יצומצמו כל התנועות הקיימות לחמש התנועות הבסיסיות (i, u, o, e, a), לפי הקרבה הרבה ביותר.
תנועת a:
בראש המילה ובתוכה, בדרך כלל לא תסומן באות כלשהי (כלומר ללא אל"ף). במקרים של חשש מקריאה לא נכונה יש לנקד את האות המתאימה (כללית: פתח לתנועה "סגורה", כלומר תנועה שאחריה "שווא נח", וקמץ לתנועה "פתוחה").
התנועה a תסומן באות אל"ף במקרים הבאים:
1. במילים בעלות הברה אחת (כגון פראג, יאן, פאן[-ערביות]), או במילים בנות שתי הברות שבהן תנועת a מוטעמת במלעיל (קלאסי, סלאבי, נאצי).
2. במילים שיש בהן כמה תנועות a בזו אחר זו – ואז תסומן באל"ף ההברה המוטעמת, למשל: יפאן, פנאטי, קלהארי, מדגסקאר.
3. אחרי האותיות ו"ו ויו"ד המשמשות כעיצורים: טרויאני, ויקטוריאני, אינדיאני, בולוואר, גווארדיה. אבל אקווריום.
4. בכמה מילים (בדרך כלל לא מאוד שכיחות) שיש להבחין בינן לבין מילים הנכתבות באותה צורה: גרמאנים לעומת גרמנים, [שפה] רומאנית לעומת רומנית וכדומה.
בסוף המילה תסומן תנועת a באות ה"א (פיזה, דמוקרטיה). יוצאת מן הכלל המילה מטא (מטא-היסטורי למשל). בשמות ערביים יש להבחין בין סיומת בה"א לבין סיומת באל"ף, לפי המקבילה הערבית.
תנועת e:
בראש המילה ואחרי תנועה אחרת תסומן באות אל"ף (במידת הצורך בניקוד). למשל: אפוס, אבולוציה, אנרגיה, פואטיקה, מאסטרו.
לפני תנועה אחרת תסומן באות יו"ד, והתנועה שאחריה תיפתח באות אל"ף. למשל: ריאליזם, ניאו-[קלאסי], גיאוגרפיה, תיאולוגיה, תיאטרון וכדומה). שמות, כגון: גתה, הגל, הלנה.
בסוף המילה תסומן באות ה"א, ובמידת הצורך תנוקד האות שלפניה: מונטֶסקיֶה, פּרֶה[-קולומביאני].
בתוך המילה (בין שני עיצורים) לא תסומן e באות, אך במידת הצורך תנוקד האות שלפניה: מקֶדוניה, מילֶניום.
שמות: גתה, הגל, הלנה.
תנועת o תסומן תמיד באות ו"ו, במידת הצורך מנוקדת בחולם.
תנועת u תסומן תמיד באות ו"ו, במידת הצורך מנוקדת בשורוק.
תנועת i תסומן תמיד באות יו"ד, גם בתנועה "סגורה": היסטוריה, מיסטיקה.
הדיפתונג ei יסומן תמיד בצירוף יי. למשל: שווייק, ג'ייקוב, דייטון.
הדיפתונג ai יסומן בדרך כלל בצירוף יי, למשל: היינה, צווייג, איינשטיין, אך בסוף המילה השתגרו כמה שמות בסיומת אי, למשל: (קרל) מאי.
עיצורים:
העיצור v יסומן בדרך כלל בשתי ו"וים, למשל: נורווגיה, קונוונציה, ציוויליזציה וכדומה. מכלל זה יוצאות כמה מילים שהשתרשו בכתיב שונה, כגון: אבולוציה, אוניברסיטה, אוניברסלי, מוסקבה, פרובינציאלי.
בתחילת המילה יסומן העיצור v באות ו"ו (יחידה). למשל: ויסקי, וריאציה, ולנטינוס, וולבו.
בסוף המילה יסומן העיצור v באות בי"ת: קרקוב, בולגקוב, פוזיטיב. ומכאן גם הטיות של מילים כאלה: נגטיב, מוטיב, נרטיב (נגטיבי ולא נגטיווי, וכדומה).
העיצור w יסומן כמו העיצור v: ויליאם, ויילד, ולשי. אין לתעתק אותו בשני ו"וים: ויליאם ולא וויליאם.
העיצור y יתועתק באות יו"ד.
העיצור p יתועתק באות פ"א, ויש להוסיף דגש אם יש חשש לקריאת f.
העיצור b יתועתק באות בי"ת, ויש להוסיף דגש אם יש חשש לקריאת v.
צירוף העיצורים ks (המופיע לרוב באות x) יתועתק תמיד בצירוף "קס". למשל: אורתודוקסי, טקסט, מקסימלי, אקס[-טריטוריאלי], מארקס, וכדומה. יוצא מן הכלל יחיד: אלכסנדר (אלכסנדריה, אלכסנדרוני).
העיצור t יתועתק באות טי"ת. למשל: טוויין, אלטרנטיבה, פוליטי. הערה: כל המילים הלועזיות בעלות הסיומות -tic או -tical יתועתקו בטי"ת, כולל המילה דרמטי.
העיצור th יתועתק באות ת"ו. למשל: היפותזה, תיאוריה, ניאוליתי. יוצאות מן הכלל המילים סימפטיה (sympathy) ואנטיפטיה, שהשתרשו בטי"ת אף כי תעתיקן הנכון הוא בת"ו (ובכל זאת: אפאתיה!).
הצירוף ch (האנגלי, ומקבילותיו בשפות אחרות) יתועתק באות צ'. למשל: צ'רצ'יל, מנצ'וריה. יוצא מן הכלל: טשרניחובסקי.
העיצור dj (כמו באנגלית John) יתועתק באות ג': ג'ון, ג'ורג'.
העיצור j (כמו בצרפתית Jacques) יתועתק באות ז': ז'ורז', ז'אנר, סן ז'רמן.
העיצור kh (כמו ברוסית Kazakhstan) יתועתק באות חי"ת בתחילת המילה (חמלניצקי, חרושצ'וב, חארקוב), ובאות כ"ף בסוף המילה (באך). באמצע המילה השתגר בכמה מילים התעתיק בכ"ף (צ'כיה, צ'כוב, בוכרה), אך במילים פחות שגורות עדיף לתעתק בחי"ת כדי למנוע בלבול עם כ"ף דגושה (אחמטובה, בחטין).
כמה מילים שמעוררות שאלות תכופות:
אידיאולוגיה
אמנם (= אכן, באמת) / האומנם (האם באמת; מילת שאלה)
אמת – אמיתי, אמיתות (ולא אמתי)
אסמכתה, משכנתה, אדרבה
אפוא
ארכיאולוגיה
בחושבו, בעומדו, באומרו
גרידא
דוגמה/דוגמאות, כורסה/כורסאות (ולא דוגמות, כורסות)
הייתה (ולא היתה)
היריון – הריונות, הריונה
מאוד
מרכה – מרכאות
ממד, ממדים
מוזיקה, פיזיקה
מרב
מתמטיקה
נדון / נידון (שתי הצורות אפשריות ודרושה עקיבות בתוך הספר)
עותמאני
עיקרון – עקרונות, עקרון השוויון
פאריז
פריסה, לפרוס
שרטוט, לשרטט
תוכנית
תיאוריה
תיאולוגיה
תפיסה, לתפוס
צירופים ממוקפים
***תחיליות שאינן מילים לעצמן
אי-(אפשר, ודאות וכד')
דו-(משמעי, ערכי וכד')
חד-(משמעי, ערכי וכד')
רב-(דורי, משמעי)
תחיליות לועזיות: א-, מטא-, ניאו-, אנטי-
***צירופי יחס
בין-(תחומי, לאומי), אך אפשר גם בינלאומי, בינתחומי.
חוץ-(גופי)
על-(זמני)
רב-(מערכתי)
פנים-(קהילתי)
קדם-(צבאי)
תת-(עורי)
***צירופי שמות עצם או שמות תואר המהווים מהות אחת
כלכלי-חברתי
קוף-אדם
***שמות אנשים
שמות פרטיים עבריים או שמות לועזיים שבעליהם כותבים אותם בעברית יש לכתוב לפי מסורת כתיבתם או כפי שבעל השם כותבו.
***שמות לועזיים
למַקֵּף כמנהג שפת המקור. למשל בצרפתית נהוג לתת מקף בין שני שמות פרטיים: ז'אן-ז'אק רוסו; באנגלית לא. כנ"ל בשמות בעלי תחיליות: ואן דייק וכד'.
צירופים ללא מיקוף
כל סוגי הסמיכויות: בית ספר, כתב יד (hand writing, אבל כתב-יד = manuscript), ארץ ישראל
כל צירופי מילות הקישור/היחס: או אז, אף על פי, כמו כן, על אף, על יד, על ידי, על פי
שמות ערים: תל אביב, רמת גן, New York
אד הוק; דה פקטו
בלתי (שווים)
בעל פה
חדגוני, רבגוני – במילה אחת
אירציונלי, אסימטרי, מטפיזי, אפריורי – במילה אחת
צורות ומטבעות לשון
"למרות ש-" , "על אף ש-" לא תקני! יש להעדיף: אף כי, אף על פי ש, אף ש
"מהווה" אינו אוגד אלא פועל שמשמעותו "יוצר, עושה, גורם קיום". אין להשתמש בו במקום ב"הוא".
לנקוט (עמדה) (ולא: לנקוט ב-)
מחד גיסא... מאידך גיסא...
מצד אחד... מצד אחר...
נוסף על כך (ולא: בנוסף / נוסף לכך)
על אודות / על (ולא: אודות)
הבחנה בין מתברר (=ברור) ובין מסתבר (=סביר)
הבחנה בין מונח (=ביטוי לשוני) ובין מושג (=רעיון, קונספט)
משפטי זיקה מקושרים ב"ש- הזיקה" תמיד, כך: הבית שבו גדלתי (ועדיף: הבית שגדלתי בו) (ולא: הבית בו גדלתי)
פיסוק
ראה למשל... – בלי פסיקים
ראה לעיל/להלן הערה... – בלי פסיקים ובסדר המילים הזה
ראה/ראו, השווה/השוו, עיין/עיינו – בלי נקודתיים
אולם, ברם, כלומר, (ד)היינו – בלי פסיק
אפוא – בלי פסיקים לפניו ואחריו